עורך דין פלילי - עבירות מין וענישה פלילית 

הנאשם הואשם בכתב האישום המתוקן, בעבירה של מעשה מגונה בפומבי, עבירה לפי סעיף 349(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

בעלי הדין הגיעו להסדר טיעון אשר הוגש לבית המשפט. בהתאם להסדר הטיעון הנאשם יחזור בו מהכפירה ויודה בעובדות כתב האישום המתוקן המצורף בזה" (מבוא להסדר הטיעון).

לענין העונש, מוסכם בין הצדדים כי המאשימה תבקש מבית המשפט הנכבד להרשיע את הנאשם ולהטיל עליו 6 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו. את יתרת ימי המאסר ירצה הנאשם בעבודות שירות. כן תבקש המאשימה להשית על הנאשם מאסר על תנאי, קנס ופיצוי למתלוננת. ההגנה תהיה חופשית בטיעוניה לעונש" (סעיף 1 להודעה על הסדר הטיעון).

טיעוני התובעת לעונש:

התובעת עתרה להרשעת הנאשם והטלת 6 חודשי מאסר בעבודות שירות. לענין ההרשעה טענה התובעת כי הנאשם הינו בגיר שביצע עבירת מין בפני קטינה כבת 7 ובמקרה כזה השיקולים שגוברים הם שיקולי הרתעה וגמול על שיקולי שיקום, וזאת אף כי לא מדובר במגע מיני.

לטענת התובעת מתסקיר שירות המבחן עולה כי הנאשם לוקח אחריות על מעשיו ומתחרט אך למרות זאת עולה שהנאשם נמצא בעיצומו של תהליך הדרדרות.

עוד טענה התובעת כי מהערכת המסוכנות עולה שמסוכנותו של הנאשם בכל הנוגע לעבירות מין ללא מגע היא מסוכנות בינונית עד גבוהה.

הוסיפה התובעת וטענה כי מהצהרת הנפגע שהוגשה, ניתן לראות שהקטינה, שמכירה את הנאשם ומשפחתו עדיין זוכרת את הארוע, עדיין פוחדת מהנאשם, מזכירה את המקרה לא מעט ופוחדת מהנאשם ומשפחתו אותה היא מקשרת אליו. יצויין כי הצהרת הנפגע ניתנה ע"י אימה של המתלוננת הקטינה, אשר גם נחקרה בבית המשפט ביום 03/05/09 (ע' 12 - 14).

התובעת הוסיפה וטענה שעמדת המאשימה "לענין עבודות השירות היא עמדה ראויה בנסיבות הענין, שכן לא מדובר בעונש מאסר בפועל ממש שעלול לחשוף את הנאשם להתנהגויות עבריניות אחרות, אולם זה עונש מרתיע וממשי שעשוי למנוע מהנאשם לחזור ולבצע את המעשים. במיוחד זה חשוב בנסיבות האלה לאור הערכת המסוכנות שהיא בינונית עד גבוהה וזה צריך לייצר תמריץ לנאשם שלא ישוב על המעשים" (ע' 16 ש' 8-13). 

על כן ביקשה התובעת "לקבל את עמדתה ולגזור על הנאשם מאסר בפועל למשך 6 חודשים שירוצה בעבודות שירות וכן מאסר על תנאי, פיצוי המתלוננת וקנס" (ע' 16 ש' 14-16).

טיעוני הסניגור לעונש:

"הנאשם הודה בעבירה של מעשה מגונה בפני קטינה כאשר מדובר במעשה שהוא ללא מגע ועל כך אין חולק. מדובר אמנם בשני אקטים כמצויין בכתב האישום אבל הלכה למעשה אנו מדברים על מעשה אחד, על עבירה אחת. אוסיף ואומר מעשה חד פעמי" (ע' 16 ש' 19-22).

"הנאשם הודה, הביע חרטה, התבייש על מעשיו, כפי שעולה מדו"ח הערכת המסוכנות. לא פחות חשוב מכך הוא חסך מהמתלוננת ומכל המעורבים בענין ניהול פרשת הוכחות ומצב של קורבנות שניה" (ע' 16 ש' 23-25).

המדובר באדם כבן 20 שזוהי עבירתו הראשונה. אמנם הנאשם הורשע בחודש 02/09, הרשעה שהסניגור למד עליה רק באותו היום, אך בהליך הנ"ל לא היה הנאשם מיוצג ולטענת הסניגור הוא לא הבין את המשמעות של הרשעה במובדל מאי הרשעה, וסבר לתומו שהתיק יסתיים בעונש מוחשי של קנס בלבד. על כן, סבור הסניגור כי אסור שהתנהגות זו של הנאשם תחתוך את גורלו. ההרשעה האחרת היא בענין אחזקת סכין / אגורפן ואילו הרשעה בעבירת מין יש לה השלכות מרחיקות לכת שלא  ניתן לבטל אותן. על כן, סבור הסניגור שכאשר מדובר באדם צעיר שכל חייו לפניו לא יהיה זה ראוי לחסום את דרכי השיקום שלו וההשתלבות שלו מבחינה מקצועית וחברתית ע"י הרשעה בעבירת מין בנבדל מעבירה של אחזקת סכין (ע' 17 סעיפים 3, 4 לטיעוני הסניגור).

העבירה שבה הודה הנאשם ונקבע שהוא עבר אותה, נמצאת ברף הנמוך ביותר יחד עם עבירה של מעשה מגונה בפומבי שלא בפני קטין. העבירה נמצאת בתווך של עבירות המין הקלאסיות שיש בהן נגיעה והפעלת כח לבין עבירות מין מהמשפחה המילוליות, קרי הטרדות מיניות.

הנאשם היה עצור מיום 19/08/08 ועד ליום 04/09/08 (כלומר 16 ימים) ומאז הוא במעצר בית (כלומר במשך 9 חודשים). למעשה הנאשם שהה במאסר נסתר תקופה די ארוכה ובהגבלת חירות די משמעותית.

הערכת המרכז למסוכנות היא שיש להשקיע מאמץ בטיפול ייעודי בנאשם, המלצה שעולה בקנה אחד עם המלצת שירות המבחן, קרי להעמיד את הנאשם במבחן למשך שנה. הדגש הנובע מהערכת המסוכנות ומתסקיר שירות המבחן הוא שיש לנקוט בדרך של טיפול ושיקום הנאשם ולדעת הסניגור, מסתדר הדבר עם חומרת העבירה ועם העדר עבר פלילי משמעותי.

באשר להצהרת אימה של המתלוננת הקטינה, שכאמור היא נחקרה עליה בבית המשפט, טען הסניגור, "שההצהרה לא מדוייקת ושיש בה מן ההפרזה" (ע' 19 ס' 10) ועל כן ביקש הסניגור לתת משקל נמוך להצהרה, כל שכן שלא מונח בפני בית המשפט מסמך של גורם מקצועי כדוגמת תסקיר נפגע עבירה.

הממונה על עבודות השירות בשירות בתי הסוהר בחוות דעתו מיום  24/05/09,  לאחר ראיון שקויים לנאשם, כותב כי הנאשם נמצא לא מתאים לביצוע עבודות שירות, משום שבשל הערכת המסוכנות אין מעסיקים מוכנים להעסיק עובדי שירות בעלי מסוכנות כזאת ואין הממונה רשאי לכפות על מי מהם העסקתו. מחוות הדעת ברור שהמדובר במסוכנות בכל הנוגע לעבירות מין.

לאור חוות הדעת של הממונה על עבודות השירות בשב"ס ביקש תובע לשוב ולבחון את חוות הדעת על ידי פניה חוזרת לממונה על עבודות השירות, ואם לא תתקבל הבקשה ביקש תובע כי בית המשפט יגזור על הנאשם מאסר בפועל "בניגוד להסכמה וזאת בשל הנסיבות שנוצרו עקב חוות דעת של הממונה על עבודות השירות" (ע' 22 ש' 16-17). הסניגור סבור היה שבמסגרת הפורום דנן, לא ניתן להשיג על שיקול דעת הממונה.

הסניגור טען כי "בית המשפט התבקש שלא לאפשר למאשימה לסטות מהסדר הטיעון ולכבד אותו והסכים להוסיף עונש נוסף, רכיב של פיצוי כדי ליצור איזה שהוא סוג של איזון" (ע' 23 ש' 19-20).

באותו דיון מיום 25/05/09 קיבל התובע את המלצת בית המשפט לשקול את המצב והדיון נדחה ליום 01/06/09 וביום זה טענה התובעת שהמאשימה מבקשת "לשנות את עמדתנו העונשית שהובאה בדיונים הקודמים ואנו טוענים למאסר בפועל למשך זמן קצר בניכוי ימי המעצר שהוא כבר ריצה" (ע' 25 ש' 13-14).

הסניגור טען בדיון זה כי הוא מאשר את ההסכמה החדשה עם המאשימה, לפיה המאשימה יכולה לטעון למאסר בפועל קצר במקום מאסר בדרך של עבודות שירות אך טען כי נותר איתן בדעתו לענין הצורך באי הרשעה ובצורך לקבל את המלצות שתי חוות הדעת שמונחות בפני בית המשפט של שירות המבחן ושל המרכז להערכת מסוכנות. כמו כן הוסיף הסניגור כי הוא מסכים ומציע שבית המשפט יוסיף רכיב פיצוי לטובת המתלוננת וזאת לפי שיקול דעת בית המשפט, לאחר שלא הוכח נזק ממשי (ע' 26 ש' 2-5).

באשר לדרישת המאשימה טען הסניגור כי עמדת המאשימה היא בלתי סבירה לאחר שמונחים בפני בית המשפט המלצות להליך טיפולי וכאשר לפי פקודת המבחן לא ניתן לשלב עונש של צו מבחן עם מאסר בפועל.

שירות המבחן בתסקיר מיום 28/04/09 סוקר את קורותיו של הנאשם הצעיר שבפני  ובסופו הוא כותב, "אנו סבורים כי ייתכן ומצוי בתהליך הדרדרות הדורש המשך התערבות של שרותנו. על כן אנו ממליצים על העמדתו במבחן למשך שנה. בית המשפט ביקש התייחסותנו לענין הרשעתו בדין, מאחר וכאמור לאחרונה קובי הורשע בפלילים, לא מצאנו מקום להתייחס לענין אי הרשעתו כיום".

המרכז להערכת מסוכנות, בהערכתו מיום 23/04/09 סוקר את קורותיו ונסיבותיו האשיות של הנאשם ובסופו הוא בא בהערכה / המלצה "להערכתי רמת המסוכנות לרצידיביזם בתחום עבריינות המין ללא - מגע הינה בינונית - גבוהה. רמת המסוכנות לרצידיביזם מיני לעבירות מין עם - מגע הינה נמוכה יותר".

במסגרת הערכת המסוכנות נכתב גם "לא ניתן לקבוע כי מדובר באדם בעל סטיה מינית מסוג אקסהיביציוניזם - וזאת מאחר ומדובר בעבירה חד פעמית בעת אטיולוגיה שאינה ברורה" (עמ' 5 באמצע).

באשר לטיפול הומלץ "עם זאת, במקרה הנדון, לדעתי שווה להשקיע מאמץ בטיפול ייעודי לעברייני מין, ולו על מנת לעזור לנ"ל להבין את המניע להתהנגותו ולהבהיר את סוגיית האטיולוגיה של העבירה ולהבין נקודות סיכון עתידיות" (עמ' 5 פסקה שניה).

שירות המבחן בתסקיר משלים מיום 20/05/09 (בעקבות הערכת המסוכנות) כותב "אנו שבים על עמדתנו כי במצבו של קובי נדרשת המשך מעורבות שרותנו במסגרת צו מבחן".

 דבר הנאשם:

"אני מצטער על מה שעשיתי כלפי הילדה וזה משהו שלא אחזור עליו, היה חד פעמי והתביישתי" (ע' 19 ש' 17-18).

 "שיקומו של העבריין הוא אחד השיקולים החשובים במכלול דרכי הענישה ומטרותיה. שיקול זה ככל שיקול אחר בסוגיה זו, אינו עומד בפני עצמו, אלא יש לאזנו עם מכלול השיקולים האחר, הכל לפי העבירה, העבריין ונסיבות הענין. אך יש שבנסיבות מיוחדות שיקול השיקום הוא שיקול מרכזי בשקלול שיקולי הענישה" (כב' המשנה לנשיא מ' אלון ע"פ 1399/91 רוני ליבוביץ נ' מדינת ישראל פ"ד מז(1) 177, 185ב-ג).

"במקרה דנן, מתקיימות נסיבות מיוחדות ונכונות, שבעטיין מן הראוי, שהשיקול של תיקונו של הנאשם ושיקומו יהא  לו מעמד מיוחד ומרכזי בין שיקולי הענישה האחרים" (כב' המשנה לנשיא מ' אלון שם 185 ז).

"ענישתנו היא ענישה אינדיווידואלית של כל עבריין באשר הוא שם" (כב' המשנה לנשיא מ' אלון שם 185 ח).

העונש

גילו הצעיר של הנאשם, המעשים ללא מגע בין הנאשם למתלוננת, הודייתו של הנאשם בפתח משפטו, הודיה שיש בה משום נטילת אחריות וחסכון בזמן שיפוט יקר ובעיקר המנעות מהצורך להעיד את המתלוננת הקטינה והמעורבים ולגרום להם "קורבנות שניה".

ליבי עם המתלוננת הקטינה ואימה ובלי להפחית כהוא זה מחומרת מעשיו של הנאשם, והטראומה שנגרמה למתלוננת הקטינה ולאימה, בעיני, בנסיבות כמפורט לעיל, גם הנאשם הוא קורבן של טבע בריאתו. הוא משווע לטיפול ולשיקום ולא להתעללות של אסירים אחרים, הידועה במקרים אלה כלפי עברייני מין, או כדברי התובעת בהצדיקה את ההסדר, שלא "לחשוף את הנאשם להתנהגויות עברייניות אחרות" (ע' 16 ש' 8-13).

"המנעות מהרשעה אפשרית אפוא, בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסויים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי ענישה אחרים המפורטים לעיל" (כב' השופטת ד' דורנר ע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל פ"ד נב (3) 337, 342ד).

בנסיבות המקרה המסויים, כמפורט לעיל, משוכנע אני כי בהרשעתו של הנאשם ייגרם לו נזק חמור ביותר, בהתפתחותו, בשיקומו, ובחייו הבוגרים, ועל כן, נמנע הפעם מלהרשיע הנאשם ומסתפק בקביעה כי הוא עבר את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום המתוקן, בה הודה. ימים יגידו אם היה מקרה זה בגדר מקרה יחיד שראוי היה לא להרשיע את הנאשם בגינו או שמא, חס וחלילה, היה זה מקרה אשר יעיד כי זהו טיבו וטבעו של הנאשם ויש לשולחו אל מאחורי סורג ובריח, מעבר לתקופת מעצרו ביום 19/08/08 ועד ליום 04/09/08, ומעבר לתקופת מעצר הבית שמיום 04/09/08 ועד היום.

מטיל על הנאשם צו מבחן למשך שנה אחת מהיום.

מחייב הנאשם לפצות המתלוננת בסך 7,500 ש"ח.